והיום, סיפרה רחל במסגרת יום "נצור לשונך" המיוחד של קול חי לקראת יום הדין, סיפור מטלטל על הסכנה שבדיבור לשון הרע, על הצורך בלשמור על פינו ולשוננו לבל ניכשל. מכתב אישי מדהים, על אהרל'ה שנפטר ועל אביו שמספר מדוע? מכתב זה הופץ על ידי האבא עצמו, מומלץ לקרוא:

האזינו:

"אנא חברים,הקדישו מזמנכם לקריאת חרום זו עד סופה, ובכך תעזרו לומר לצרותי די. אליכם ידידיי היקרים, חברי הפורום. כל אלו אשר עסקו לאחרונה, (והרבה בגללי) בנעשה בחצרות הצדיקים, בחדרי חדרים של החקירות והמעצרים שלא היו ולא נבראו. שותף מלא הייתי אתכם עד לפני זמן לא רב. שותף פעיל. התענגתי לקרוא את ההמצאות השטניות, ועוד יותר התענגתי להשתתף בדיונים ולהפריח דברים שלא שמעתם אוזן מעולם.

השם 'אהרן בן חיה' בטח לא אומר לכם כלום, לא שמעתם עליו מן הסתם, וכך גם לא תשמעו עליו. אבל בשבילי הוא 'הכל' ממש, תמצית חיי, וחלק בלתי נפרד מהווייתי. 'אהרה'לה' שלי הוא בני מחמד נפשי, ילד טיפוחי, אשר המתנתי ללידתו שנים ארוכות ומצערות. מאז שנולד השתדלתי להעניק לו את המיטב ואת המירב. כל מה שלב של אבא מסוגל לתת בשביל בן יחיד. גם כאשר נולד בני השני, לא הפסקתי לייחד לכל אחד מהם את כל לבי. את כל חיי ראיתי בהם, והם היו משוש לבי. היו שאמרו כי יש לנו שתי בנים-יחידים. והם צדקו ועוד איך. כך חלפו להם כמה שנים טובות ושמחות, מלאות אושר ונחת.

עד שהגיע אותו יום. לפני חודש. היום הנורא ביותר בחיי. קמתי בבוקר, ותוך כדי שגרה אני מעיף מבט על ארה'לה. הוא נראה לי משום מה מוזר. אני ניגש אליו, מנסה להתבונן.

הוא נראה לי קודח, יותר מאי פעם. כולו אדום ונשימותיו לא סדורות. נשמתי כמעט פרחה כשראיתי על גופו פריחה משונה שמעולם לא ראיתי כמוה. לבי אמר לי כי העסק שחור משחור. לא ידעתי למה אבל הייתה לי הרגשה נוראה. רצתי עמו לרכב ובדהירה מטורפת הגעתי תוך זמן קצר לבית החולים, שם שמעתי מהרופא את מה שכל כך לא רציתי לשמוע. חיידק. חיידק טורף. ועוד כל מיני כינויים לועזיים שלא כל כך עניינו אותי באותם דקות. הצוות הרפואי נכנס במהירות למאבק הצלה. מרוץ מסחרר ומצמרר מול מלתעותיו של המלאך מלא העיניים. בלי שיאמרו לי ידעתי שהעסק-ביש.

ראיתי את היאוש בעיני הצוות הרפואי, כשהגוף כמעט ולא הגיב לטיפול האנטיביוטי החזק כל כך. ראיתי את העיניים הכבויות כשבאו לעדכן אותי על תחילתה של קריסת מערכות. ראיתי את הפרפורים, את קושי הנשימה, את המאבק על כל רגע של חיים ובסתר לבי ידעתי כי המערכה הוכרעה ולא לטובתי.

שוב יש לנו רק בן יחיד כפשוטו. – ההלם היה מוחלט, לא שייך לתארו. איני מסוגל לתאר את הרגשתי הנוראה, עת הלכתי שפוף אחר מיטתו של חמדת לבי, אשר בקושי מלאו לו שנים מועטות. בימים הבאים התהלכנו כחולמים, לא מצאנו לעצמנו מנוחה, לא ידענו בשל מה הסער הזה. האמנו כי יש דין ויש דיין, ידענו כי קל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, אבל שתתנו דם. ניסינו לחשוב מה זאת עשה ה' לנו, ולא הצלחנו להגיע למשהו מוגדר. היה אצלנו א' מגדולי ישראל שי' אליו אני מקורב לאחרונה, שאלתיו והפצרתי בו אולי יאמר לנו משהו מוגדר, דבר שאפשר להיתפס בו, דבר הטעון שיפור. הוא עורר (אחרי בקשות חוזרות ונשנות) לבדוק בענינים שבין אדם לחברו. חיפשנו דברים מיוחדים ולא מצאנו, לא היו לנו היתקלויות מיוחדות מעולם.

כך עברו ימי השבעה, בכאב שאינו מרפה אף לרגע. ממש לא ידענו שיש בקרבינו מעיינות עמוקים כל כך של כאב, וזה הסתער עלינו ואכל את לבבינו עשרים וארבע שעות ביממה. בלי גוזמה ממש (שלא תדעו מצרות).

בשובינו מבית הקברות, נכנסנו לקחת את ילדינו השני, היחיד שנשאר לנו, מבית המטפלת להשיבו הביתה. וכאילו מתוך דמיון, אני מרגיש כי מצחו לוהט. חשבתי שאני הוזה, וביקשתי משכן שעמד בסמוך אלי לבדוק אותו, והוא נדהם. הילד שלך קודח, ועוד איך. לבי פרפר, חשבתי שאני מתמוטט. צווחתי באלם-קול אל הכל יכול. הרי זה כל המחנה הנשאר לי לפליטה. לקח לי כמה דקות לחזור לעצמי. ובנסיעה מטורפת אני מוצא את עצמי שוב בשערי הבית הנורא, שבו שיכלתי אך לפני שבוע את היקר לי מכל.

האמינו לי, שגם כעת בכתבי זאת לפניכם, איני מסוגל לעצור את פרצי בכיי הנורא, כי הכל חי מול עיני כאילו אני בשיאה של ההתרחשות. אבל תחושת שליח העושה שליחותו מחייבת אותי להמשיך.

הכרתי כבר את הצוות והם הכירו אותי מיד, ונדהמו לגלות את מה שהביאני הלום בשנית. שוב החלה סדרת בדיקות ואבחנות. ושוב מפוצצת באזני הכרזת הרופא המודיעני כי כפי הנראה הסיפור חוזר על עצמו. שוב פעם חיידק. שוב פעם טורף. אבל הפעם בשלב מוקדם יותר. אולי יש סיכוי אומר הרופא, בלי להרגיש שכאילו כרת לי עכשיו יד שניה בלי הרדמה. געיתי בבכי נורא, אשתי תחי' שקעה בהלם דכאוני, והרופאים עמלים ונאבקים.

אחרי תפילה ובכי בכותל, שבתי לבית החולים, ובחרדה שמעתי מפי הצוות כי המצב יוצב אך מעט, והיממה הקרובה קובעת ומכרעת. לחיים או למוות.
קראתי תהלים מתוך ידיעה כי זה תפקידי עתה. ובמקום שכלתה תשועת יד אדם יש לקוות לתשועת האדון המושיע. כנראה שתוך כדי נרדמתי על מושבי בחדר ההמתנה הסמוך ליחידת טיפול נמרץ בה שהה בני.

והנה חלום חלמתי. חלום ברור, כאילו מתרחשים הדברים במציאות חיה ממש. איני בעל חלומות, מעולם. אבל כאן הרגשתי כי ניכרים דברי אמת, וכל מילה היתה לי כמו בת-קול משמים.

בחלומי אני רואה את אהרה'לה שלי, אהרה'לה ז"ל, במיטבו, פאותיו סדורות לו והוא בבגדי שבת. לצדו יושב גם אחיו הצעיר, שלמה'לה מחמדי, ובראש השולחן עומד מורי ורבי זצוק"ל, הוא המקובל הגדול אשר בצלו הסתופפתי. פניו המאירות תמיד נראות כזועפות אלי. ניגשתי אליו, אחזתי בשולי גלימתו, ופרצתי בבכי מר, הפצרתי בפניו כי יפעל עבור שלמה'לה, שלמה בן חיה, לרפואה שלימה. ראיתי בעיניו מבט יוקד, נוקב חדרי בטן. חיפשתי את המבט האבהי, שאליו הורגלתי בהיותי במחיצת אותו זקן מלא רחמים, ולא מצאתיו. הרגשתי כאילו הוא מקפיד עלי, והוא כמבקש לייסרני בתוכחת מוסר. – תוך כדי יללה סוערת, פניתי אליו ושאלתי. ילמדני רבינו, מה עלי לתקן.

ואז שמעתי את קולו, אשר עד עתה מצלצל באוזני, והוא כמקריא לפני מתוך ספר גדול ועתיק: "כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו, אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן ובנביאי אל תרעו אלו תלמידי חכמים (שבת קיט:)". כך קרא חזר וקרא כמה פעמים, וקולו מאיים ומפחיד. נבוכתי. לא ידעתי כלפי מה הדברים אמורים. והוא מביט בי מבט נוקב. מצמית. חשתי שאני לא מסוגל לעמוד בו. ואז הוא מוסיף ואומר לי, כקורא מחשבותי, "ובכן, אתה אומר שאינך יודע על מה יצא הקצף. אינך מבין מה הראיתי לך כאן. למה תיתמם כל כך. היזכר נא במעשיך, האם לא פגעת בכבוד תלמידי חכמים באחרונה".

תאמינו לי, בשלב זה עדיין לא קישרתי. כנראה שכיתובי אינטרנט למיניהם לא נקלטו אצלי כביזוי תלמידי חכמים. ואז אני שומע את קולו, גוער בי כפי שלא שמעתיו מעולם, ואומר: "לשוא הכתי את בניכם מוסר לא לקחו?, קברת ילד חמד אחת, וכעת גם השני בדרך, ועדיין אינך יודע היכן נכשלת". פרצתי בבכי נורא. ואז הוא אומר לי בקול מתרכך מעט, "עוררת רחמי שמים בתפלותיך הרבות היום, ונשלחתי לגלות את אזנך על מה אתה נתבע". ויקרא בקול גדול: "יושב בביתו צדיק הדור, זה אשר קדשוהו שמים, ודבריו נשמעים למעלה תמיד. מנהיג רבבות וממשיך עליהם שפע קדש, והוא עמוד התווך שעליו נשען הדור החשוך הזה. כל משאלתו רק להטיב את צאן מרעיתו, לרוממם ולהטיבם. בגשמיות וברוחניות. מרבה תורה ודקדוק הלכה בצורה שאין דוגמתה בדור הזה". עכשיו כבר קלטתי. על מה ולמה אני נתבע, ועל ביזוי רבם אני נדרש. אוי לי ואבוי לנפשי.

וכאן הוסיף כממתיק סוד: "אם לעצתי תשמע, פרסם את הסיפור הזה כמות שהוא, מילה במילה, באותם מקומות בהם היית משתתף וכותב דברי ביזוי ת"ח, תודיע לכל חבריך שם כי מהם אתה, ונענשת. למען ידעו כי יש דין ויש דיין. אולם בשלב זה אל תספר מי אני, כי כבוד אלקים הסתר דבר. כמו כן תקפיד לעורר את התועים האחרים הכותבים עמך ודוברים על צדיק עתק. ולכשתשלים את תפקידך בזה הכנס נא אל אותו צדיק, ובקש את מחילתו, אליו תוכל לגלות מי אני ומה אמרתי".

נשבעתי לו כי כדבריו כן אעשה, והתחננתי כי יבקש רחמים עבורי שלא אענש על אשר גרמתי לאהרה'לה שלי ז"ל, ואז ראיתיו פונה עם ארה'לה שלי, ומותיר אותי המום עם שלמה'לה לבדי.

ואז התעוררתי אחוז בעתה, רטוב מזיעה, ובבהלה נוראה פניתי לראות מה שלום שלמה'לה שלי, העודנו חי. נכנסתי ועל פניו ראיתי כבר שיפור עצום. הזעקתי את הצוות לבדוק אם אין עיני מטעות אותי, וגם הם אישרו כי בלי סיבה ניכרת ומובנת חלה הטבה קיצונית. מיותר לספר כי תוך יום הי' שלמה'לה כאחד האדם, ותהי נפשו לו לשלל.

ידידכם החותם בלב דואב, מלא צער וכאב, מוצאי יום השלושים לפטירתו של אהרן בן חיה ע"ה.